גירושין הם סוף של פרק.
לא סוף של ספר.

לפעמים הגירושין נגמרים על הנייר,
אבל לא באמת נגמרים בפנים.
יכול להיות שאתם עדיין בתוך ההליך,
ויכול להיות שההסכם כבר נחתם מזמן.

עברתם בית. סידרתם את הימים עם הילדים.
החיים חזרו איכשהו למסלול.
אבל מספיק שתיכנס הודעה אחת ממנו או ממנה,
ומשהו בכם שוב נסגר.
הדופק עולה. הראש מתחיל לעבוד.
אתם קוראים את ההודעה שוב. ואז שוב.

ואם יש ילדים בתמונה,
הקשר ביניכם בכלל לא באמת נעלם.
יש חגים. ימי הולדת. בתי ספר. כסף. החלטות.
ובאיזשהו מקום נוצרת תחושה מתישה:
"נפרדנו. אבל אני עדיין לא באמת חופשי או חופשייה מזה."

ובהדרגה, בלי ששמים לב,
הזהות מתחילה להתכווץ סביב המאבק.
אתם כבר לא רק אתם. אתם:
"הגרושה של..." "הגרוש של..."
"האמא שעוברת גירושין." "האבא שנלחם על הילדים."
"הצד שנפגע." "הצד שעזב." "הצד שצריך להוכיח."

לפעמים מה שהכי קשה בגירושין
הוא לא רק מה שאיבדתם.
אלא מי שהפכתם להיות תוך כדי.
אולי נהייתם חשדנים יותר. קצרים יותר. עייפים יותר.

"אני לא אוהב או אוהבת את מי שנהייתי בתוך כל זה."
זו מחשבה כואבת.
כי מעבר לפרידה מהאדם שמולכם,
לפעמים יש גם תחושה שנפרדתם קצת מעצמכם.

ויש את הילדים. ושם הכאב מקבל שכבה אחרת.
הילדים שלכם לא צריכים לראות שאתם אף פעם לא נופלים.
הם צריכים לראות שאתם יודעים לחזור לעמוד.

ויש גם את הכעס.
לפעמים הוא מרגיש כמו הדבר היחיד ששומר עליכם.
אבל לפעמים מה שנראה כמו כוח,
הוא בעצם החוט האחרון שממשיך לקשור אתכם אליו או אליה.

כי כל עוד מצב הרוח שלכם משתנה לפי הודעה אחת,
משהו מהחיים שלכם עדיין נמצא בידיים שלהם.

אני לא מבטיחה לכם שב-90 דקות החיים יסתדרו.
הם לא. הצד השני לא ישתנה בגלל הסדנה.
העבר לא ייעלם. הכאב לא יימחק.

מה שאני כן רוצה לתת לכם הוא התחלה.
מפה. שפה.
דרך להתחיל לחזור למקום שיש בו יותר בחירה,
יותר בהירות, יותר יציבות, יותר אתם.

כי הגרסה הכי טובה שלכם לא מתחילה ביום שבו הכול מסתדר.
היא מתחילה ברגע שבו אתם מפסיקים לחכות שהמציאות תשתנה
כדי להתחיל להשתנות בעצמכם.

3 מתנות שיעזרו לכם להמשיך את הדרך

אולי כבר יש סביבכם אנשי מקצוע.
עורך דין. מגשר. מטפל. יועץ כלכלי. וזה חשוב.
עורך הדין שומר על הזכויות שלכם.
המגשר מנסה לעזור להגיע להסכמות.

אבל עדיין נשאר אדם אחד
שצריך לקום בבוקר ולחיות בתוך כל זה.
אתם.

והסדנה הזאת עוסקת באדם שמאחורי התיק,
מאחורי ההסכם, מאחורי הכותרת "גרוש" או "גרושה".

אם עוד לא הספקנו להכיר, נעים מאוד, קוראים לי אביה קדוש בן חמו. יש לי תואר שני בייעוץ ופסיכולוגיה. אני מטפלת בפסיכותרפיה, מאמנת מנטלית, מגשרת, וחוקרת הליכי גירושין ואת ההשפעה שלהם על משפחות ובני נוער.

אבל לפני כל התארים האלה, הייתי בעצמי בתוך השאלה. אני זוכרת את עצמי, ארבע שעות אחרי שילדתי את בתי הרביעית, שוכבת בבית החולים ומחפשת בגוגל: "איך מתחילים להתגרש?" מצאתי הרבה מידע. טפסים. חוקים. סמכויות. הליכים. אבל לא מצאתי תשובה לשאלה שבאמת בערה בי: "איך אני עוברת את זה בלי לאבד את עצמי?"

כי בתוך גירושין, כולם רוצים לדעת מה ההחלטה הנכונה. אבל הרבה פחות אנשים עוצרים לשאול: מה קורה לאדם שצריך לקבל אותה? מה קורה לגוף שלו? לזהות שלו? להורות שלו? לאמונה שלו בעצמו? ליכולת שלו לדמיין עתיד?

ומתוך החיפוש הזה, ומתוך העבודה שלי עם אנשים בתוך פרידה, גירושין ומשברים, נולדו "מתפרקים" ו"תרמיקה". מתוך אמונה פשוטה: המטרה היא לא רק לצאת מהגירושין. המטרה היא לא לאבד את עצמכם בתוכם. ואם כבר עברתם אותם, המטרה היא להפסיק לתת להם להמשיך לכתוב את החיים שלכם.

כי קל מאוד להגיד:
"כשזה ייגמר, אני אתעסק בעצמי."

אבל אם כבר התגרשתם,
עצם זה שההליך נגמר לא אומר שההשפעה שלו נגמרה.
ואם אתם עדיין בתוכו, אתם לא חייבים לחכות לסוף
כדי להתחיל לחזור לעצמכם.

הפרק הבא לא מתחיל ביום שבו מגיע מסמך רשמי.
הוא נכתב כבר עכשיו.
בדרך שבה אתם עונים להודעה. בגבול שאתם מציבים.
ובכל פעם שאתם בוחרים לא לתת לכאב לכתוב במקומכם.

הפרק הבא שלכם כבר נכתב.
השאלה היא מי מחזיק את העט.

שאלות ותשובות